רפאים

העבודה על התערוכה "רפאים" החלה בינואר 2020, זמן קצר לפני בוא המגפה העולמית שבימים אלה אנו נתונים בעיצומה. במבט לאחור נראה שהחשיבה עליה ניזונה מתחושה מקדימה של הטלטלה הקרֵבה, שנלוותה למאמץ לזהות את תנודות העומק המבעבעות במרחב העכשווי ולשקף את רוח התקופה. הכותרת "רפאים" יוחסה אז להלך-רוח המאפיין עידן של ציטוט ושכפול, שיעתוק אינסופי שסופו השְטחה של עומק שכבותיו, ואובדן המקור המרחף בחלל כרוח מן העבר. עידן הראווה הווירטואלי של הרשתות החברתיות מתאפיין בהצפה הולכת וגוברת של מידע, העולה על גדותיו ופולט בלי הרף שבבי רעיונות ודימויים; באי-שקט מתמיד של ריבוי, דיס-אינפורמציה ומראית-עין; בהיטלטלות חוזרת ונשנית בין קצוות הרסניים – בין מה ש"ראוי" ו"נכון" לומר ולחשוב ברוח ה"פוליטיקלי קורקט", מצד אחד, לבין השקרי והקונספירטיבי ברוח ה"פייק ניוז" מצד שני. מצב עניינים כזה מוליד הלך-רוח רדוף, פראנואידי ומתכנס בעצמו, תחושה של אובדן-דרך, ניוון ואִיוּם מתמיד, חרדה (ממשית ומדומיינת) בקיום שכולו עמימות מערערת.

דימוי ה"רפאים" – כהופעה חוזרת ונשנית של רוח המת – רדף את הדמיון האנושי מאז ומעולם, וביתר שאת פקד את הרומנטיקה המאוחרת בגרסתה הגוֹתית. כתגובת-נגד למגמות של התמחות מדעית ולהתפתחויות הטכנולוגיות של ניצני המודרניזם במאה ה-19, ועל רקע הופעתם של תחומי מדיה חדשים וערטילאיים כמו הצילום והקולנוע, נרשמה משיכה לנסתר ולאפל, למיסטי ולעל-טבעי. רוח הרפאים נפוצה אז כמטאפורה למפגשים עם צורות מטרידות של אחרוּת, אם בפנימיותו של האדם ואם מחוצה לו. במאה ה-20 גבר החיצוי בין המדעי והרציונלי לבין העל-טבעי וה"רוחני", שנתפס על-ידי הוגי המודרניזם כסימפטום שעיקרו רגרסיה אל הפן הפראי-פרימיטיבי של האנושות. בעשור האחרון של המאה הוחזרו מושגים כ"רפאים" ו"רפאיוּת" (specterality) אל השיח בכתביו של הפילוסוף ז'אק דרידה, וכיום הם מסמנים שדה מחשבה חדש, שעיקרו ערעור מתמיד על תפיסות היסוד והפרדיגמות של התקופה.

בפתח המאה ה-21 היתה רוח הרפאים למטאפורה רווחת של חשיבה רדופה וחסרת מנוח המטילה ספק באופני עיצובו של הידע; של גישה אתית המקדשת את השנוי במחלוקת והבלתי ודאי, את ההטרוגני והמגוון, את האחרוּת והספק. "תורת הרדיפה" (Hauntology) שהציע דרידה היא עמדה עקרונית מפוררת ניגודים, המרחפת במחוזות-סף רפאִיים שבין נראוּת ואי-נראוּת, ממשות ואי-ממשות, חומריות ואל-חומריות, נוכחות והעדר, חיים ומוות, הקשורים כולם ברגשות רבי-עוצמה ומאיימים כמו פחד ואובססיה. אבני היסוד של המחשבה המודרנית, כמו קִדמה וחדשנות, מתערערות בתוך כך, ונראה כי כיום תפסו את מקומן תחושות של סופיוּת והתשה. העתיד עמום כיום מאי-פעם, וכל שנותר הוא שִחזוּר מתמיד ואינסופי של רוחות העבר – שבבים של אותם מיתוסים, רעיונות ודימויים.

בתום חודשי הסגר הראשון שהוטל למאבק במגפת הקורונה, התחדדה תחושת הקץ והקצה ורעיונות אלה נִטענו ברלוונטיות ממשית של ערעור מוחשי על האופן שבו אנחנו חיים, חושבים ונעים במרחב. העבודה המחודשת על התערוכה הקנתה לה משמעות חדשה, קונקרטית וסמלית כאחת, שיש בה כדי להנכיח בשקט ראשוני וגולמי את האימה, הטלטלה והדיסאוריינטציה של התקופה. 15 אמניות ואמנים מציגים בה מקבץ של תתי-תערוכות במגוון של נראטיבים ונקודות מבט, ויוצרים בתוך כך מרחב רוחש של שוטטות וחיפוש המבקש נוכחות.