התערוכה של לנה גומון במוזיאון אשדוד לאמנות היא תערוכת היחיד הראשונה שלה. היא מבקשת להציג את הבשלתו של מבטה יוצא הדופן במבחר תצלומים מתוך גוף עבודות רחב-היקף, שהתגבש בשש השנים האחרונות ומעיד על עשייה עקבית ומדויקת. מבטה של גומון מתאפיין ביחס נטול היררכייה למציאות ובעמדה קשובה, נטולת תנאים מוקדמים או שיפוטיות, המודעת ל"תפאורה" המקיפה אותנו וחושפת משהו מרוח הזמן והמקום.
תצלומיה של גומון בוחנים את עקבות העשייה האנושית, לרוב במרחבי הנוף האורבני ובשוליו. הם מציעים מבט כולל על "כל-מקום" או "שום-מקום"; על מציאות זרה ומוכרת כאחת. לרוב אין בהם נוכחות אנושית – והמבט הוא תמיד מרוחק וזר, כמו משתומם, של צופה מן החוץ. מערך ניגודים הכולל הרס ובנייה, כאוס וסדר, כיליון ובריאה, יומיומיות וקמאיות, מקומיות וקוסמיות, הוא הציר הדק שסביבו מתחוללים תצלומיה. זהו ציר התנועה הסיזיפי של שגרת הקיום האנושי, הפועלת ככוח אינרציה שמסמן ומגדיר את הנוף.
עשייתה של גומון מעוגנת במסורת הצילום הישראלי ומהווה במידה רבה המשך אבולוציוני של צילום הנוף והמרחב המקומי כייצוג תרבותי-פוליטי-חברתי, כפי שהתנסח כאן בעשורים האחרונים. היא נעה בדיאלקטיקה עדינה בין חומרה וקפדנות שיטתית לבין עידון ורגישות כמעט שברירית, בין מבט חד ומנוסח היטב לבין הימנעות מודעת מנקיטת עמדה ביקורתית ביחס למציאות המצולמת. איכות ייחודית זו הופכת את יצירתה למעין מחקר מצטבר ומתמשך, שבמהלכו היא אוספת חלקיקים מתוך הממשות באופן שאינו מתיימר להקיף, להכליל, להסיק או לפרש, אלא שואף לתפוס את עקבותיה של התנועה התמידית והבלתי פוסקת של הנוכחות האנושית בעולם.
המונח בשם התערוכה, אֶנָנְטִיוֹדְרוֹמִיָה (Enantiodromia), מתייחס לעיקרון שניסח הפסיכואנליטיקאי קרל גוסטב יונג, לפיו התממשותו המלאה של כל כוח מייצרת בהכרח ובאופן בלתי נמנע את הניגוד שלו עצמו. פירושו המילולי של המונח היווני הוא "ריצה מנוגדת" או "ריצה בכיוון הנגדי", כביטוי לנטייה של הדברים להפוך במשך הזמן לניגוד של עצמם – "לרוץ אל היפוכם". הדיאלקטיקה המניעה את יצירתה של גומון כמו עונה לעיקרון זה. לכאורה, היא מציבה עמדה פסיבית המבקשת ללכוד את הופעתה של המציאות כפי שהיא, מתוך קבלה מוחלטת ובלתי מעורערת. אולם התבוננות מתמשכת בתצלומיה מגלה כי הם צוברים אנרגיה אצורה, המאיימת לערער על הסדר ולשמוט את הקרקע תחתיו.