עד שתצא מקולי
דיון בזהות הישראלית לגוניה הוא מטבע הדברים מעשה נפיץ ומושך אש, כל שכן הניסיון לזקק מהלך של הגדרת זהות באמנות הישראלית העכשווית, המסתכן בחדירה לאזורי עימות זרועי מוקשים ובנפילה למלכודות של סטריאוטיפים וקלישאות. המהלך זולג בעל כורחו לשיח העדתי הסבוך, רב הפנים והשכבות, השבוי עדיין בהבחנות מהותניות גורפות בין "מזרחים" ל"אשכנזים" (מושגים כוללניים כשלעצמם, שאינם נוטים חסד לגוני-גוונים של זהות). השיח המתלהט בנושא זה בעשורים האחרונים, שעיקרו מהלכים של מיפוי, הגדרה ופירוק, נטען כל העת בעוד ועוד היבטים היסטוריים, פוליטיים, חברתיים ופסיכולוגיים. לאחרונה הוא אף משתקף ביתר שאת בתוצרי התרבות העכשווית ומואר על-ידי מנגנוני הביקורת שלה, מה שמעיד על היותו (עדיין) מרכז עצבי רך, חשוף ומדמם, שפורט על הנימים הרגישות ביותר של החברה הישראלית.
התערוכה "עד שתצא מקולי" צמחה מקרקע זו באופן כמעט אורגני. היא אינה מתיימרת להניע מהפכי תודעה, להתוות מגמות חברתיות או להציע נראטיב אלטרנטיבי, אך יש בה כדי להעיד על רוח הזמן והמקום בהצבעה על נתיב המסתמן בכל תחומי התרבות העכשווית. נתיב זה מזהה במהלכו איכות חדשה באמנות הישראלית, שעיקרה יצירת סינתיזה ייחודית המשלבת בין הדפוסים המערביים שכוננו אותה לבין זיקות וחיבות אישיות לעבר, למוצא ולמקורות תרבותיים פרטיקולריים – זיקות שנזנחו, נשכחו והודרו במנגנוני "כור ההיתוך" הישראלי וכיום הן מתעוררות, לרוב בהקשרים ביוגרפיים אך לא בהכרח. איכות משותפת קושרת אפוא בין העבודות המוצגות בתערוכה כתמונת-מראָה של דור שני ושלישי להגירה, דור העסוק יותר מתמיד בצביעת המרחב המקומי בגווניו הפרטיים של האני ומתמודד עם שאלות של זהות לנוכח היחלשות הנראטיבים הלאומיים המכוננים.
המנוע מאחורי התערוכה הוא זיהוי חושי, פיזי כמעט, של רחשים ותזוזות בשטח, של מבע חזותי מושכל ומנומק, העשוי בעידון ובדיוק זהירים ובה-בעת גם (באורח כמעט בלתי אפשרי) דחוס בעוצמה של רגש מזוכך, דרמה ועושר צבעוני וצורני, לעתים בהצפה וגודש אדירים. כל הללו מצטברים ומשמיעים קולות עכשוויים רבים ורב-ממדיים, נשאים של רסיסי זיכרון, מסורות, שפות, רעשים וצלילים, כעין לבּה מפעפעת של פנטזיה וכיסופים למקומות וזמנים אחרים, מוּכּרים וזרים בעת ובעונה אחת. יציקת הרחשים הללו לתוך שיח הזהות המקומי הרותח הורגשה לא-פעם ככפויה ומסוכנת – אך התגלתה כמהלך טבעי של היתלות באמנים כמתווי-דרך, כהמְשגה משותפת המשלבת את המושכל עם האינטואיטיבי. הקריאה-צעקה-זעקה של דקלה "עד שתצא מקולי", בווידיאו המשותף של דוד עדיקא ושלומי אלקבץ, נבחרה כמעט בטבעיות כשם לתערוכה המבקשת לסמן את נתיב הפצעתו של קול סמוי ומטריד, הרוחש מתחת לפני השטח כדיבוק פנימי ואינו נותן מנוח, ומרגע התפרצותו אינו ניתן עוד לבלימה.
