מבנים נכלמים, מבנים נחלמים: מתחמים של הסְכָּנה והסתגלות מול תבניות של חזון ואוטופיה
מבטים אל מציאות בת שני פּנים, שאינם בהכרח מתבוננים האחד בשני, אך מתכתבים ולעתים מתערבבים זה בזה בטווח המופלג, הממשי או הדמיוני, שביניהם.
הפן האחד הוא של מציאות בפועל, מציאותו של היחיד ומציאותן של קהילות שלמות, ביומיומיות הכנועה, הנואשת, הסטאטית-לכאורה וחסרת התוחלת; והפן השני הוא של מציאות בכוח – של משאת נפשו של היחיד בתוך קהלו, של כמיהה אל מחוזות של שלמות ושל שלווה, שלא ייתכנו אך נתקבעו בדמיון החופשי או בדיאגרמות מדוקדקות.
התערוכה "מבנים נכלמים, מבנים נחלמים" בקשה להציג מגוון של אופני התבוננות וחשיבה, של נקיטות-עמדה, מפורשות או משתמעות, סובייקטיביות בעליל או אובייקטיביות- כביכול, הן בסוגיית בידודו מחוסר-ברירה של האחר בעל-כורחו, והן בזו של ההחלצות ממנו. היא כללה בעיקרה ייצוגים של מבנים ושל מקומות – ספציפיים, אלמוניים, ממשיים, בדיוניים, או אידיאיים, כולם עטירי משמעויות ולעתים אף מעבר לזו, המפורשת או המוצפנת, שהאמן ביקש לצקת בהם: מבנים ומקומות של הסתגרות ושל ארעיות, של צמיחה ושל התפוררות, של בדיה ושל אשליה, של קיפאון בזמן או של הפלגה אוטופית לזמנים אחרים.
אמנים בני דור ההווה מבקשים לא אחת לנוכח המציאות העכשווית לשתף, לכוון את מבטנו, ומכאן את חושינו לדברים שבה, שקיימים בה על תנאי, שקורסים ונעלמים זה אל תוך זה, שכלל לא היו ולא נבראו, דברים שנוכחותם/העדרם מותיר אותם חסרי אונים.
