עדו בר-אל: סימן
בתערוכת היחיד "סימן" של עדו בר-אל הוצגו עבודות השייכות ברובן המכריע לעשור האחרון של עבודתו. רכיביו של הציור בתערוכה זו, כפי שכתב יונה פישר, "הם כרכיביה של שפה, שפה של סימנים…לא כולם גלויים לעין, לא כולם ניתנים לאבחנה…לפענוח או לזיהוי".
בעידן שבו חומרי האמנות, יישומיה, המדיומים ותחומי הביקורת שלה התפתחו והתרחבו אל מעבר לתחום הדיון המסורתי בה, בעידן שאחרי תנועות האוונגרד של המאה העשרים והניסיון לצייר את הציור ה"אחרון", בעידן שבו כבר הוכרז לא אחת על "מותו של הציור",
בר-אל, מן הציירים המשפיעים והמרתקים ביותר הפועלים כיום בישראל, מנסח בעקשנות ובהתמדה, מתחילת דרכו בשנות השמונים, עמדה של התבוננות במדיום הציורי ומבקש לברר, לדבריו "מהי הזכות להתרגש עדיין מציור ולעסוק בו".
העבודות בתערוכה רוכזו בקבוצות קטנות באופן התואם את חללי התצוגה של המוזיאון כאשר כל קבוצה מתאפיינת במהלך ציורי משותף מסוים. בין לבין שולבו בתערוכה עבודות מתקופות מוקדמות יותר המשמשות כעין "הערות שוליים" או "סימני דרך" המאפשרים להבין באופן עמוק יותר את היצירות של בר-אל מהעשור האחרון כהמשכו של מהלך אמנותי שהחל בשנות השמונים: החל בשימוש בחפצים מן המוכן כמצע ליצירות (שימוש המייצג את מסורת האמנות הקונספטואלית של המאה העשרים ובאופן מחוכם מחזיר אותה אל הציור), בפירוק ובבידוד של הדימוי המצויר ושל מערכות הייצוג, בדיאלוג בין הסימן הציורי לסימן הציבורי-המוסכם, וכלה, באופן הבולט ביותר בתערוכה זו – בעיסוק הטהור והמזוכך בסימן הציורי, עיסוק שהתאפשר עם העלמם של הייצוגים מן הציור.
רכיבי השפה – הקו, הכתם, הצורה, הצבע, משיכות המכחול, ההתנגשויות, החפיפות ומפגשי החומרים, כתב היד והנגיעה האינטימית של האמן – הם הסיפור. ואולי, כפי שכותב האמן גיא בן נר על הציור של בר-אל – "הסיפור איננו". הציור של בר-אל הוא אישור מחודש שוב ושוב לציור, הוא אמירת "הן"
