לקראת ערב, צלו של העץ ארוך יותר
קשה, עד בלתי אפשרי, לקרוא את יצירתו של תומר קאפ בלי להיאחז תחילה בביוגרפיה הייחודית של משפחתו – אף שבעשור האחרון התגבשה בעבודתו שפה מזוהה ומנוסחת היטב, שכבר ניתקה מן העוגן הביוגרפי. כבן לאב ממוצא קמבודי, שקיבל בארץ מקלט מדיני לאחר ההפיכה שבה השתלט על ארצו משטר האימים הרצחני של הקמר-רוז', ולאם ישראלית ממוצא מרוקאי – הביוגרפיה היא נקודת המוצא והמפתח לפיענוח המנגנון היצירתי. הזהות האניגמטית והזרוּת העמומה הכרוכה בדיסאוריינטציה ביחס לקודים התרבותיים של כאן (ישראל) ושל שם (קמבודיה), הן שמתניעות את פעולת הצילום של קאפ ואת המטען הסמלי המונח עמוק בתשתיתה.
הצילום של קאפ – לרוב צילום אנלוגי, כמעט תמיד בשחור-לבן ובפורמט בינוני, שנבנה על עבודת שטח והכנה מעמיקה – מתאפיין בהשהיה שקטה, כמעט מדיטטיבית, מערערת ומטרידה. ברוח המסורת הרואה בצילום אירוע מתמשך, הוא חורג מרגע הלחיצה על ההדק אל תהליך מעמיק של התבוננות פרשנית במציאות. הבחירה בצילום אנלוגי בשחור-לבן תומכת במבטו המרוחק והמשתאה על העולם ומהווה נדבך נוסף בפרישׂה של מסך הזרה דק מן הדק, שלא-פעם אף נוכח בתצלומים כדימוי של ממש. בה-בעת בחירה זו נותנת ביטוי מודע ומכוון לקלאסי ולסמלי, ואפילו לסוריאליסטי ולחלומי. המרחב המובנה שקאפ משכלל – מחושב ומוקפד, מעודן ואסתטי, פיוטי ושובה-לב ביופיו – אפוף אווירה תיאטרלית עם אלמנטים מרומזים של מופע ותפאורה, ולעתים אף מדיף ניחוחות של ציור קלאסי. הבימוי הכמו-קולנועי של הדמויות, של תפנימי הבית ושל הנופים מנתק את התצלום מן המציאות היומיומית, ממקום ספציפי או מחלל ממשי.
הבית האינטימי, ממשי או מדומיין, הוא שמתפקד על פי רוב כ"תפאורה" בתצלומיו של קאפ. סימניו המבניים של פְּנים הבית, וכמוהם החפצים והרהיטים, נושאים בתצלומיו מטען סמלי, אוניברסלי ואישי. כך גם בני הבית (המיוצגים בתצלומיו על-ידי בני משפחתו ואחרים) מתפקדים כניצבים בביתם וכמו מגלמים – באופן גנרי ומוּעד לכישלון – את התפקידים המוקצים להם בתבניות הזהוּת השונות: מערכות יחסים אינטימיות, זוגיות ומיניות שנותרת תמיד עמומה, יחסי הכוח והשארוּת שמכתיבה החברה. במיצב הווידיאו גבעת העצים הרעילים, קאפ נותן ביטוי לתלישוּת הזרה והמנוכרת הזאת, הכלואה במערך תפקידים ותפקודים, לראשונה באמצעים של פעולה. זו ההתייחסות הישירה היחידה בתערוכה להיסטוריה של מולדת אביו ולביוגרפיה של אב שהיה בנעוריו לפליט.
הקטגוריות הז'אנריות המסורתיות, אם של צילום ואם של ציור, מתמוססות בעבודתו ונעשות חסרות משמעות. דיוקן, טבע דומם, תפנים או נוף – כולם מהדהדים זה את זה, משתקפים ומתמזגים זה בזה ליצירת מרחב מושגי-מטאפורי אחד, ששיאו בתצלומי הנוף. במרחב מושגי זה קאפ שולח אל האובייקט המצולם מבט קריר וחף מהיררכיה, המעניק יחס שווה וניטרלי לדמות האנושית ולחפץ, לרהיט ולדימוי האמנותי, לאדריכלות, לטבע ולנוף. גם בתצלומי הנוף, רובם מן השנים האחרונות, קאפ מפעיל את מנגנון ההתבוננות המוּכּר מתצלומי הפְּנים שלו ומנטרל את הגדרות הזהוּת של האובייקט המצולם, כאשר הקונוונציות הז'אנריות מסייעות לו להתמקד באופן המזוכך ביותר בצורה ובאור, בקו ובקומפוזיציה. בשקט האופף את הנופים ובארגונם המאוזן להפליא, באור הצח הקורן מתוכם, הם מזככים את האיכויות המטאפיזיות והרומנטיות בצילום של קאפ ומתנשאים לרגעים לגבהים מיסטיים, אפילו רליגיוזיים, המשקפים את מה שאין לו נראוּת ממשית מובהקת: זמן וזיכרון, חלום והרהור.
תומר קאפ הוא הזוכה הראשון בפרס ישראל מקוב לזכר נירה רעייתו במוזיאון אשדוד לאמנות. הפרס, שמוענק אחת לשנתיים על-ידי מר ישראל מקוב, מיועד לתמיכה בתערוכת יחיד מוזיאלית ראשונה לאמן ולהפקת קטלוג נלווה. תערוכה זו מאגדת לראשונה עבודות מן העשור האחרון.
