מראי אדם הוא השם שניתן לתערוכה, בשני חלקים, שהציגה מבחר עבודות של אמנים ישראלים מאוסף הפניקס הישראלי.
אוסף הפניקס נחשב לאחד המקיפים והמשובחים בתחומו ומהווה מקור עשיר וחיוני של יצירות מובחרות באמנות הישראלית: רוב האמנים שהטביעו חותמם על מהלך האמנות הישראלית, החל בשנות ה-20 של המאה שעברה וסיים בעשור האחרון שלה, מיוצגים בו במידה המאפשרת לעקוב אחר הישגיהם המובהקים כמו גם אחר התפתחותם האישית.
בתערוכה הוצגו מאה ושישים יצירות אמנות מאוסף הפניקס לרבות ציורי שמן, אקוורלים, רישומים, פסלים וצילומים של החשובים באמנים הישראלים מתחילת המאה הקודמת ועד לשנות ה-2000, חלקן ידועות וחלקן לא הוצגו זה שנים לקהל הרחב. השימוש בחללים המאתגרים של מוזיאון אשדוד לאמנות המחייבים חלוקה לקבוצות (או מקבצים) של עבודות, מאפשר מבטים צולבים בין יצירות (ויוצרים) בני דורות שונים, מגמות שונות, אידיאולוגיות וטכניקות שונות. רב שיח מסוג זה, מזמן קריאה נוספת, אחרת, של כל עבודה ועבודה.
בפראפרזה על "מראה מקום" – ביטוי המכוון אל המקור ממנו נלקחת מובאה בטקסט, השם "מראי אדם", כותב יונה פישר בקטלוג התערוכה, "שולח אותנו לאדם שבהקשריו של אדם". "האדם הוא המקור", ממשיך פישר, "הוא אבי המקורות; האדם-האמן, מקור גם הוא, הוא אבי המובאות". סבירות אחרת בצירוף זה, הוא מוסיף, "היא שבצירוף "מראי אדם" משמשת עבודת האמנות, באשר היא, כ"מובאה" בקצה האחד של אותו גשר, זה שבקצהו השני נמצא מושא ששמו אדם". התערוכה מזמינה קריאה המבוססת על ההנחה שאין מראות תמימים, שייצוג מהווה תמיד באופן נגלה או מוסתר, במישרין או בעקיפין, ייצוג של ראיית עולם, "בבואה של אידיאולוגיה, של אמונה, של ספק, של התגלות או של אוזלת יד" כפי שכותב פישר.