אוצר: יונה פישר, אוסף בהקמה
איך ניגשים לציין שמונים שנה ליונה פישר? איך לוכדים באחת עשייה אוצרותית ענפה ודחוסה בארץ ובעולם, המחזיקה עבודה מוזיאלית רבת-שנים, עשרות תערוכות, עריכה ועיצוב של קטלוגים וכתבי-עת לאמנות והעֲמדה של מוסדות ואירועי אמנות מרכזיים – עשייה המתפרשׂת על פני שישה עשורים כמעט? כיצד מכנסים לתערוכה אחת את ניסוחם של דפוסי אוצרוּת רבים, וכיצד מציגים רגישות חזותית ייחודית ודפוסי חשיבה וארגון מקוריים? איך ממחישים רגישות אנושית ושיח אינטימי מתמשך ורב-פנים בין אוצר לאמנים, ואיך מייצרים אמירה חדשה ונמנעים מלחזור על הצגת הדימוי המקובל של יונה פישר כפורץ הדרך המזוהה עם האוונגרד של שנות ה-60 וה-70? איך מעבירים "רוח" של אדם, סקרנות, אנינות, חדשנות, צעירוּת, עכשוויות, רב-תרבותיות, רב-תחומיות, תשוקה, תחכום, עידון, הומור ודיוק – היסודות המרכיבים את אישיותו ועשייתו רבת-השנים – וכל זאת בהתאם לצניעותו ולמידותיו, בלי לסכם, בלי לחתום, בלי לבנות מצבת זיכרון לאדם שעוד כוחו במותניו והוא עדיין שותף מלא בעשייה האוצרותית בארץ בכלל ובסלילת דרכו של מוזיאון אשדוד לאמנות בפרט?
עשייתו של יונה פישר – מי שהגדיר במידה רבה את תחום האוצרוּת בארץ – עומדת במוקד התערוכה. ומכיוון שהיא מורכבת ורבת-פנים מכדי שנוכל להכילה בתערוכה בודדת, הושגה ההבנה כי עלינו לדבוק במידותינו המוכרות ובממדינו האפשריים ולהסתפק בגבולות המוזיאון והאוסף שלו, אולי כמקרה מבחן או כמיקרוקוסמוס של עשייה.
מוזיאון אשדוד לאמנות נפתח ב-2003 ביוזמתה ובתרומתה של לליה מורדוך. מרגע כניסתו של פישר למוזיאון ב-2004 כיועץ אמנותי וכאוצר, הוא פעל בנחישות להתוויית דרכו בפעילות אוצרותית רציפה ומובהקת, לביסוסו על מפת האמנות המקומית ולהפיכתו למוזיאון מוכר על פי חוק המוזיאונים. לשם כך נעזר פישר במודל ה"רגיונלי" שמקורו בצרפת, שם מבחינים בין מוזיאונים מרכזיים לבין מוזיאונים אזוריים בערי שדה, המתייחסים לתרבות ולהיסטוריה המקומית. מודל זה סייע להבחנתו של המוזיאון ממוזיאונים פריפריאליים אחרים בארץ, בפעילות בעלת גוון "מקומי" שאינה מסתפקת בהשלמה של מהלכי המרכז (תל-אביב או ירושלים). התערוכות במוזיאון מייצרות לכן מִמשקים וקשרים הדדיים ודיאלוג מתמשך בין הדורות, ומציגות אמנים עכשוויים לצד ותיקים, ישראלים לצד בינלאומיים, ואשדודיים לצד "אמני מרכז" מובהקים תוך שילוב תחומי מדיה מגוונים, כאשר רבות מן התערוכות בו פונות לקהל המקומי ומתייחסות לצביונה הייחודי של אשדוד כעיר רב-תרבותית.
על בסיס תפיסה זו ובמסגרת המאמץ לייחד את מוזיאון אשדוד לאמנות ולמסד את ההכרה בו, ראה פישר חשיבות רבה בהקמת אוסף למוזיאון ובהנהגת תצוגה קבועה מתוך האוסף. בכל שנותיו במוזיאון השקיע מאמץ רב בהעמדת מערך רכישות סדיר, שיאפשר הקמה של אוסף בעל אופי ייחודי התואם את רוח המוזיאון – מהלך שלדאבוננו, ולמורת רוחו של פישר, לא צלח. העבודות שנצברו עד כה באוסף הצנוע של מוזיאון אשדוד לאמנות עיקרן תרומות, ולכן, בשלב זה, אופיו של האוסף אקלקטי ואינו משקף מדיניות איסוף מובהקת.
התערוכה הנוכחית היא אפוא תוצר נלווה של מהלך מאומץ להקמת אוסף ראוי על שם יונה פישר במוזיאון. מהלך זה בא לציין את חשיבותו של פישר כדמות מובילה בניסוחו של קאנון האמנות הישראלית, במסגרת תפקידו כאוצר הראשון לאמנות ישראלית ומודרנית (ואחר כך כאוצר בכיר ויועץ אמנותי) במוזיאון ישראל; ובה-בעת הוא מהווה מחווה והוקרה למי שתרם רבות כל כך להקמת המוזיאון ולביסוס האוסף שלו, במלאת לו שמונים שנה. משימת האוסף שלנו הובילה למסע דחוס ומרתק בין דורות של אמנים – מסע שצלח הודות להתגייסותם הכמעט גורפת של האמנים הישראלים, ותיקים כצעירים. כל הללו איפשרו לבסוף, בתרומתם הנדיבה, את הקמתו של אוסף מגוון ובין-דורי הנושא את רוחו הייחודית של פישר. צעד אחר צעד עלתה מבעד למבטם דמותו של פישר כמי שלא איבד כהוא זה מן הרלוונטיות של עשייתו ונותר נושא הדגל של הצעירוּת, החדשנות, הפתיחוּת והנסיוניות.
האוסף על שם יונה פישר במוזיאון אשדוד לאמנות מורכב ברובו מעבודות של אמנים שעבדו איתו במשך השנים ואף הציגו במוזיאון, אך גם מעבודות של אמנים שלא עבדו איתו באופן ישיר (את חלקם הוא אף אינו מכיר), אך לטעמנו ממשיכים את המהלך שהוביל. רוב העבודות נבחרו על-ידי האמנים עצמם על רקע הדיאלוג הישיר או העקיף שניהלו עם פישר לאורך השנים. בדרך זו הופך האוסף למראָה, המשקפת את כברת הדרך שעשה המוזיאון (שעם פתיחת התערוכה בינואר 2013 חוגג עשור של פעילות רצופה) ובה-בעת מסמנת ומתווה את פניו העתידיות.
