בִּמְקוֹם מקום

הגירה כמצב קיומי מתמשך – פיזי ומנטלי, ממשי וסמלי – מסתמנת כעיסוק חסר מנוח ורב-פנים אצל רבים מן האמנים הישראלים הפועלים כיום, והיא הגרעין הדק שהצמיח תערוכה מרובדת שבמרכזה דיון פועם, עצבי כמעט, במקומיוּת הישראלית. מקום ומקומיוּת הם ערכים מִשתנים תדיר בשיח הזהות העכשווי, המְעבד היבטים שונים של נדודים, גלוּת וזרוּת, עקירה ופליטוּת. היבטים אלה רוחשים בעבודות המוצגות בתערוכה ומסמנים את הקיום הישראלי, גם כיום, כרדוף או אחוז דיבוק, שבוי עדיין בין "כאן" ל"שם", בין עבר, הווה ועתיד, בין הפרטי והביוגרפי לבין הקולקטיבי והאידיאולוגי, בין היומיומי והאקטואלי לבין המיתי וההיסטורי.

מגוון עשיר של נראטיבים ונקודות מבט מכונס בתערוכה באופן שאינו מתנסח למהלך ליניארי אחיד. במקום זאת התערוכה עשויה כמרחב של שוטטות וחיפוש, כמסע-זהות הניזון מתורשת הגירה שאין להשתחרר ממנה ומעוּגן בעבר קדום שאינו מרפה, בחוויה ראשיתית נמשכת של זרוּת ביחס למקום: הַחל בדמותו המיתית חסרת המנוח של קין הנע ונד, רדוף הייאוש והערגה; עבוֹר בדחף הנדודים הטבוע בגנום היהודי מקדמת דנא ("לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ"); דרך דור המדבר, המרחב האולטימטיבי של הנדודים והגלות, ומשה נביאו, שלעולם לא יגיע אל הארץ המובטחת; והלאה אל המיתוס הגלותי עתיר המסתורין והפנטזיה של "היהודי הנודד", שהתנסח באירופה בראשית העידן המודרני במקביל להופעת הרוחות התועות, חסרות הגוף והמקום, במיתוס "הדיבוק" היהודי; ומשם אל סימונה של "העלייה" כתו מכונן בנראטיב-העל הציוני, שבמרכזו תחייתו של עם מהגרים, הנחלץ מגולה לגאולה ולידתו מחדש כרוכה בזניחת הגולה תוך אימוצה של זהות ילידית מדומיינת.

הקשרים קולקטיביים אלה, היסטוריים ותרבותיים, נוכחים בתערוכה כפנטום המרחף מעל פוליטיקת הזהויות העכשווית, תולדת ההפרטה וההתמוססות של נראטיב-העל ההגמוני. הסדקים המתגלעים בזהות הישראלית בעשורים האחרונים ועלייתם של נראטיבים חלופיים, "אבודים", מפעילים את מנוע החיפוש המנתב את העבודות בין שני צירים: האחד חותר לשיקום של זיקות-עבר תוך חקירה של חוויית גלוּת והגירה שהודרה או הודחקה – והשני משקף מגמה של פנטזיה וכמיהה ל"מקום אחר". תופעת ה"ירידה" מהארץ, הנהייה אחר דרכונים זרים ושגרה של מסעות בעולם מעידים על שכיחותו של "חלום עזיבה" ערטילאי, שאינו מנותב בהכרח ליעד ספציפי; על "זניחת מערכות ההשתייכות וההתייחסות ויציאה לדרך", שהיא – כדברי שרית שפירא בקטלוג התערוכה המכוננת מסלולי נדודים: הגירה, מסעות ומעברים באמנות ישראלית עכשווית (ירושלים: מוזיאון ישראל, 1991) – "פעולה אופיינית של סובייקט המבקש אחר גרעין זהותו" (שם, עמ' 67).

זו השלישית בסדרת תערוכות במוזיאון אשדוד לאמנות בשיתוף עם פסטיבל מדיטרנה לתרבות ים-תיכונית (המתקיים במשכן לאמנויות הבמה הסמוך), והיא משלימה טרילוגיה הבוחנת סוגיות של זהות מקומית על רקע אופיה הייחודי של העיר אשדוד. התערוכה הראשונה, "עד שתצא מקולי" (מאי 2014), עסקה בניסוח הזהות אצל בני הדור השלישי והרביעי להגירה, כסינתיזה בין משקעים של מסורת לבין דפוסי תרבות מערביים. התערוכה השנייה, "הים האחרון" (יוני 2015), בחנה את מקומו של הים התיכון בתרבות ובאמנות הישראלית. התערוכה הנוכחית קושרת את המקומיות הישראלית עם תנודות ההגירה במציאות הגלובלית ועם קלחת הפליטים הרוחשת כיום סביב הים התיכון, תוך דיון מושגי בזהות המתמודדת עם מצבים של שינוי והתהוות תמידיים.