התערוכה "בדרך לשומקום" בקשה לבחון הופעות של כלֵי רכב וסימני דרך כנושא מובחן באמנות הישראלית, שראשיתו מסתמנת בציוריו האיקונים של אריה ארוך משנות ה-50, אוטובוס בהרים ומכוניות בכביש, והמשכו במופעים מתרבים והולכים באמנות העכשווית. עניינה של התערוכה אינו כלִי הרכב עצמו כאיקון מודרניסטי, כתוצר טכנולוגי מתקדם או כסמל של מהירות, עוצמה ותנועה של כיבוש המרחב. כלֵי הרכב שבה אינם משקפים הישג חומרי, עיצובי או כלכלי והם אינם מייצגים מוצרי צריכה נחשקים.
שם התערוכה, "בדרך לשומקום", לקוח מאחד השירים המוכרים של הלהקה האמריקאית "ראשים מדברים", (Talking Heads) שפעלה בין אמצע שנות ה-70 לראשית שנות ה-90 בסצנת המוזיקה של דאונטאון מנהטן. "We're on a Road to Nowhere" הולחן כשיר לכת קצבי, הממחיש את עיסוקו במרדף הבלתי פוסק של האדם כיום אחר מעמד מקצועי, כלכלי וחברתי ובשאיפתו הבלתי מושגת למשמעות ולאושר. הדימוי המרכזי בווידיאו-קליפ שנלווה לשיר היה כביש הנמתח עד אינסוף במרחבים שוממים – דימוי שהתייחס לז'אנר סרטי המסע, המקביל את הנסיעה המתמשכת למהלך של גילוי עצמי וגאולה אישית ובה-בעת חושף רבדים בלא-מודע הקולקטיבי. בשיר ובקליפ, "ראשים מדברים" רותמים את הקלישאות המוזיקליות והקולנועיות עצמן לחשיפת האבסורד שבמירוץ הזה, ומערערים על ההנחה שהמסע עשוי לשמש כלי להתגלות או שינוי.
על רקע הקשרים תרבותיים אלה, התערוכה בחנה את כלִי הרכב ונגזרותיו כסמל טעון, שבאמנות המקומית מצביע על מצב של תקיעוּת, חסימה ובלימה, ניכור ביחס לחוץ, אי-כשירות תפקודית ותחושות של אובדן דרך וחוסר מוצא. העבודות המוצגות בה שולחות אל מרחבים גיאוגרפיים ונפשיים מוגבלים ומגבילים; הן מדברות בכאב וייאוש המהולים לעתים באירוניה מפוכחת, עם מימד של ביקורת על הלכי רוח תרבותיים, חברתיים ופוליטיים.
הדימוי המרכזי ברוב העבודות הוא המכונית הפרטית – אולי כשיקוף של המעבר מרכב הקולקטיב המובהק, האוטובוס, אל הרכב הפרטי, שכמו מחזק את נוכחותו ואולי אף את בדידותו של היחיד במרחב. לצד אלה נמצא עבודות שבמרכזן כלֵי רכב אחרים והערכים השונים הנספחים אליהם (אופניים, מכוניות מסחריות, ג'יפים), ושאר פריטים ואביזרים הקשורים לעולם הדרכים והתחבורה: תמרורים, סימני דרך, צמיגים, ג'ריקן. כל הללו מתאפיינים בטיפול דומה, המקלף מן האובייקט את הפונקציה שלשמה נוצר ומטמיע אותו בהקשר של מסע כושל וחסר כיוון. כלֵי הרכב מייצגים אפוא אידיאל שאכזב, שהרי במקור נוצרו כהבטחה, ככלים שתכליתם לשרת את האדם ולייעל את תנועתו אל מחוז חפצו.