גוף ראשון, יחיד: גברוּיות באמנות הישראלית

התערוכה גוף ראשון, יחיד: גברוּיות באמנות הישראלית צמחה מתוך הלך רוח המסתמן לאחרונה בתחומי תרבות שונים – מקומיים ואוניברסליים, גבוהים ופופולריים. הלך רוח זה מְתַקשר עם פוליטיקת הזהויות והמגדר העכשווית, המְלַבָּה תהליכי שינוי והתהוות ושיח ערני, מבעבע ותוסס – שיח דינמי, אקסצנטרי, רב-אפשרויות ומגוון, אך בה-בעת גם שסוע, פגיע וכואב, לפעמים אף מדמם.

באווירה זו מתבקש לחדד את שדה הראייה ולמקד את המבט בגבריוּת ה"זרם המרכזי" – זו ההטרוסקסואלית, הלבנה, ההגמונית, ה"פטריארכלית". נוצר צורך להאיר ולבחון לעומק (כשיח מַשלים, ולא כנסיגה לעמדת התגוננות) את האופן שבו גבריוּת זו מרושתת במערך התפקידים והציפיות העכשווי בשדות התרבות, החברה, הפוליטיקה וההיסטוריה – וגם את מעֲמדה בפינות פרטיות ואינטימיות יותר של מערכות יחסים, זוגיות ומשפחה. מבט מחודש בחוויה הגברית הישראלית לגוניה מעורר דיון בהליכי הבְניית הזהות של המגדר ההגמוני, במה שנזנח בדרך כלל בבחינת "מובן מאליו".

שני צירי מחשבה מרכזיים הִנחו את הרְכבת התערוכה: האחד שואב מתפיסת המגדר כפרקטיקה או הבְניה חברתית, שהתנסחה במערב במחצית השנייה של המאה ה-20 וגררה בעקבותיה בחינה מחודשת של מערך התפקידים הכרוך במגדר ושאיפה להשתחרר ממנו. בשלהי שנות ה-90 התבסס גם ענף מחקר עצמאי, לימודי גבריוּת, שצמח מתוך השיח הפמיניסטי והחל לערער על יציבותו האחדותית-נורמטיבית של מודל הגבריות ההגמוני. הנחת קיומם של דפוסי "גברוּיות" רבים במקום המודל האחדותי, הובילה לחשיבה על זהות גברית כתהליך דינמי ורב-ממדי, המתדיין באופן מורכב עם יחסי כוח והיררכיות חברתיות נוספות. הציר השני מעוגן במורכבות הייחודית של שיח הזהות הישראלי, שנכרך מראשיתו ביצירת "אדם חדש" ובהבְניה של זהות מקומית-ילידית. כנגד הדימוי הגלותי של היהודי הרדוף, הפגוע, החיוור וחסר האונים, השרוי בספֵירות הרוח – הוצבה דמותו הארצית והגופנית, פראית, חסונה וחושנית, של היהודי החדש שלוקח את גורלו בידיו. גלגוליה של גבריות עברית-ציונית-ארצישראלית זו פועמים בתרבות הישראלית עד היום.

התערוכה מקבצת מגוון רחב של עבודות מראשית המאה ה-20 ועד ימינו, רבות מהן מכוננות ורבות-השפעה, בניסיון להאיר מופעים וייצוגים של גבריות ישראלית מנקודת המבט של שיח הזהויות והמגדר העכשווי. בהיקפה הרטרוספקטיבי התערוכה מבקשת להשיל את הפרשנויות האוניברסליות והלאומיות המקובלות, לחצות את גבולות ה"מובן מאליו" ולסמן את הגבריוּת הישראלית כזהות מובנית מובחנת, שגם הליכי הבְנייתה זקוקים לדיון. מאחר שזהות זו מעולם לא התנסחה באופן קולקטיבי-מודע במצבים של התנגדות או מאבק להגדרה עצמית – בשונה ממופעיה ההצהרתיים של פוליטיקת הזהויות בתהליכי ההגדרה של הנשי, הקווירי, המזרחי ועוד – ביטוייה של גבריוּת זו, כפי שעולה מהעבודות, הם יחידאיים ופרטיים, אוטוביוגרפיים ולא-פעם גולמיים; ככאלה, מסתמנת בהם התפרקות מהאתוס הלאומי-גברי-קולקטיבי לטובת התכנסות פנימה, פרישׁה ופנייה אל האישי, הרגשי והביתי. התערוכה גוף ראשון, יחיד: גברוּיות באמנות הישראלית מתהווה לפיכך במרחב קוטבי, בין ביטויים של שליטה וכוח, מנהיגות, גבורה ואלימות לבין חולשה ואובדנות, בדידות, אילמות וחוסר אונים; או אולי בתהום הפעורה עדיין בין הגלותיות המובסת של מחוזות הרוח לבין גלגוליו הגופניים האוטופיים של החלוץ והצבר, המצביא והחייל.