ג'ראר אלון הוא ממובילי התמורות בשדה הצילום הישראלי בעשור הדרמטי שלאחר מלחמת יום הכיפורים. מבט רטרוספקטיבי בעבודתו מגלה איש מקצוע מעולה, שהצליח ללכוד את האנרגיות החברתיות של תקופה סוערת, לקרֵב את האמנותי לפופולרי ואת המסחרי לחברתי. אלון גיבש גישה מקצועית חדשה בכל הקשור לתחום הצומח בשעתו של עטיפות תקליטים, היה צלם אופנה וצלם הבית של תיאטרון הבימה, ובמקביל לכל אלה יצר עבודות אישיות משמעותיות.
ג'ראר אלון נולד ב–1949 בקזבלנקה והגיע לישראל בגיל 25, מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים. הוא פגש במציאות הכאובה של ישראל פוסט–טראומטית, שהמלחמה חוללה בה שבר עמוק ואף תרמה לפריצתו של מדיום הצילום אל מרכז ההתרחשות האמנותית. בשונה מצלמים בני דורו ילידי הארץ, הוא נאלץ ללמוד במהירות הבזק את הקודים המורכבים של הדימוי החזותי המקומי, של האתוס והנראטיב, בעודם מפורקים לגורמים ונבנים מחדש. במסעו להכרת הישראליּות, פגש אלון בתחום שהיה נתון אז בעיצומו של שינוי מצילום מגויס לצילום אישי, ביקורתי וחתרני.
כמי שהִרבה לצלם זמרים, דוגמנים ושחקנים, אלון הצליח ללכוד בתצלומיו את האישיות הסמויה מן העין ולחשוף רובד נוסף בדמות הציבורית המּוכּרת. כלֵי העבודה שלו היו תמיד בימוי של העֲמדה, תפאורה ותאורה ־ אך עיקר ייחודה של עבודתו ביחסי הגומלין בינו לבין המצולם, אם בסטודיו ואם בבית נטוש על גבול יפו—תל–אביב, ברגעים האינטימיים ביניהם שאלון מצליח ללכוד. זהו צילום מודע לעצמו. אין כאן מקום למקריות, שכן המצולם נתון במסגרת צילומית שתוכננה מראש.
במבט רטרוספקטיבי רחב–יריעה, התערוכה מאגדת לראשונה את יצירתו של אלון, מסוף שנות ה–60 של המאה הקודמת עד ימינו, כרצף–עבודות החוקר את המציאות מבעד לעדשת המצלמה. גוף העבודה השלם הוא מכלול אחד, שנושאיו ותחומיו השונים מקיימים ביניהם יחסי זיקה והתפתחות הדדיים לאורך חמישה עשורים. המעבר בין התחומים השונים (מוזיקה, תיאטרון, אופנה, יצירה אישית) אינו מטשטש את חתימתו המובהקת כצלם–אמן, שמבטו המורכב שואב מן התרבויות השונות שבהן פעל לאורך השנים; מבט כפול–פנים של מהגר המשקיף מן הצד, ושל ישראלי המשפיע בפועלו על נוף התרבות המקומי. החידושים המקצועיים והטכניים שהנהיג בשדות הפופ, התיאטרון והאמנות החזותית ככלל, ושאותם הנחיל גם לתלמידיו בבתי הספר השונים, מסמנים את אלון כפורץ דרך. התערוכה והספר המלווה אותה משקיפים על התרבות החזותית הישראלית בהתהוותה, ובה–בעת מנתחים את כתב–ידו המובהק של ג'ראר אלון כצלם–אמן.