דוד ניפו: ראיות ובדותות
דוד ניפו (נ. 1964), מהבולטים באמני הריאליזם בשדה האמנות הישראלית של השנים האחרונות, רואה עצמו כממשיכה של מסורת הציור המערבי המפוארת. ניפו, השייך לדור חדש וצעיר של אמנים ריאליסטים, מציע בדרכו אפשרות נוספת, חדשה, למהלך הציור המקומי. הוא מוצא את מקורותיו בזמן אחר: יצירתו ניזונה מיצירות המָּאסטרים הגדולים של תרבות המערב, שבהם הוא רואה מורים וקולגות, וממסורת הקלאסיקות הגדולות של הציור – עליה הוא נשען, ממנה הוא שואב ועמה הוא מנהל דיאלוג ישיר ומתמיד המעניק ליצירתו תוקף עכשווי ומעגן אותה בהקשר מקומי.
בתערוכה ראיוֹת ובדוּתוֹת הציג ניפו עבודות הנושמות אויר מזמן וממקום אחר אך בו בעת מביאות לכאן ועכשיו של האמנות הישראלית את היום-יום של מציאות חייו דרך מגוון הז'אנרים ההיסטוריים של הציור: דיוקן עצמי, מודל, תפנים, טבע דומם ונוף; ביתו, דייריו, החפצים שבו וסביבתו הגיאוגרפית הם החומרים מהם הוא יוצר בציוריו מציאות חדשה ועל זמנית. מציאות זו משקללת לתוכה ערכים צורניים וערכים אידיאיים מעברה הרחוק של האמנות מחד גיסא, ואת החופש האמנותי חוצה התרבויות, המקומות והזמנים העקרוני לאמנות המודרנית.
"אני תופס את הציור קודם כל כמלאכה" אומר ניפו. והריאליזם, הוא מוסיף, הוא כעין אלמנט פתייני המבקש למשוך תשומת לב בעוד שעיקר העניין עבורו הוא בניסיון לפענח את התעלומה הטמונה בחוויה החזותית, את הקסם שביצירת האשליה הריאליסטית, את המעבר מהמציאות אל הציור ואת היכולת להתבונן בעולם כבמערכת של צורות.
