טליה ישראלי: מולדת 1 ב'

בתערוכת יחיד זו מסכמת טליה ישראלי (נ' 1976) מהלך ממושך, שתחילתו ב-2013, של חקירת המרחב העירוני דרך הציור –לא כמנגנון אדריכלי או בירוקרטי, אלא כשיקוף של מנהגים ומסורות, עמדות ורגשות. העיר מוצגת בציוריה כמרחב מרובה שכבות המושתת, בין השאר, על אי-סדר, אי-ודאות וכאוטיות. הציורים, המתרחשים ומתהווים על הטווח שבין תיעוד ודימוי מנטלי, נותנים ביטוי הן לתודעה מתעדת, הלוכדת את הרגע ה"חומרי" שמתרחש במרחב הקולקטיבי של העיר, והן לתודעה שחווה את העיר כייצוג של יקום פנימי, אישי; הדימוי, שמתחיל כתצלום ואז מועבר למדיום הציור, מתיך את שתי התודעות יחדיו. הציור הנטורליסטי של ישראלי חושף את הלא-מודע של העיר, את המודחק והזניח. זהו נטורליזם עכשווי המחליף את היציאה אל הטבע בשיטוט במרחב העירוני, והיישום הציורי שלו כבר מכיל בתוכו היבטים של אקספרסיוניזם והפשטה.

הדימוי שפוגש את הבד מציף שאלות על המנגנון של הציור עצמו, על המאבק הפנימי בין רגש לטכניקה ועל תהליך ההתהוות על גבי מצע הציור. כל דימוי חושף באור אחר את "מאחורי הקלעים" של הציור: רטט של ספק והתלבטות, מחיקות ותיקונים, הפער בין התלת-ממדיות של החלל המצויר לבין פני השטח השטוחים של הציור.

נקודת המוצא לשיטוטיה של ישראלי במרחב הגיאוגרפי – ומתוך כך גם שם התערוכה – היא נתון "יבש", פונקציונלי: כתובת הסטודיו שלה בשלוש השנים האחרונות, ברחוב מולדת 1 ב' שבדרום תל-אביב.  האמביוולנטיות שישראלי מרגישה כלפי המושג "מולדת" באה לידי ביטוי בעבודותיה ללא פאתוס, רומנטיקה או נוסטלגיה. הרחובות הדרום תל-אביביים שבהם מוליכה האמנית את הצופים הם מחוזות אקס-טריטוריאליים, אל-זמניים, שונים מאוד מהדימוי המיתי של העיר הלבנה. האבולוציה האורבנית שמשנה את פניו של מרחב הטרוגני זה היא שמעניינת את האמנית. התפתחות זו אינה מתבטאת רק בג'נטריפיקציה; תנופת הבנייה החדשה לעתים מוחקת פרטים מהמרחב ולעתים משמרת אותם, או לפחות מייפה באופן מלאכותי. בעיניה של ישראלי, זוהי מוטציה חזותית טעונה ומרתקת, שכן היא פוגשת את הצורך של קבוצות אוכלוסיה שונות להיות חלק מהעיר ולשרוד את דרמת ההשתנות המתחוללת סביבם – עמדה שמייצרת אסתטיקה של מאבק אנושי, מטריד או נואש, שיש בו חיוּת מעוררת השתאות. חומרי הגלם המרכיבים את המציאות הזו מקופלים בחלונות ראווה, ארוזים בקופסאות של מוצרי צריכה, במרפסות מאולתרות, בשלטי חוצות, באתרי בנייה, במבנים נטושים ובציורי גרפיטי. מבעד לפרטים הללו עולה הקונפליקט בין הממסד לבין תושביו המקומיים והזרים של המקום.

השיטוט בחלל התערוכה מהדהד את הפרקטיקה של המשוטט האורבני של ולטר בנימין, המוצא יופי בכל דבר, גם במופעים הבנאליים של העיר. בניגוד לתייר המזדמן, שזמנו מוגבל והוא חייב לדחוס בו כמה שיותר "אתרי חובה", המשוטט האורבני מתהלך ללא מדריך וללא מטרה. שיטוט מעין זה הופך להווה פרגמנטרי מתמשך, שפתוח אסוציאטיבית לאפשרויות שונות ומשונות. אין תבנית נוף אחת, אין כניסה אחת ואין יציאה אחת. יש ציור, הפתוח למגוון קריאות ושפות. התערוכה מתרחקת מבניית רצף ליניארי ומשמרת דינמיות דיסהרמונית המפרקת ומרכיבה את העיר שוב ושוב.  בכל אחד מארבעת חללי התערוכה יש מפגש פרטיקולרי בין קבוצת עבודות. יחדיו, הם מצטברים להוויה שבורה של מקום, זמן ומצב. הציור של ישראלי מציג מרחב עירוני חונק ומאובק – והקוביות הלבנות משמשות כמקלט או "מרחב מוגן" לערכים האסתטיים והפוליטיים הגלומים בו.