במרחק השחור: לאה ניקל וחן שיש

לאה ניקל (2005-1918) וחן שיש (נ. 1970) – שתי נפשות סוערות, קלות רגליים, שוקקות חיים – נפגשות בזירת הציור: האחת ציירת פעולה מודרניסטית, שאמנותה התגבשה סביב זרם ציורי זה בשעה שהיה בשיאו, כלומר בשנות ה-40 וה-50 למאה ה-20; השנייה אמנית מחווה פוסט-מודרניסטית, הנמנית עם דור המציג כיום את הציור המשוחרר ביותר בתולדות האמנות.

לקראת אמצע המאה הקודמת, ציור הפעולה או המחווה הזרים דם חדש וחיוניות בעורקי המופשט הפורמליסטי והניע את הגל השני של הציור המופשט. לאה ניקל – כלת פרס ישראל לשנת 1995 – היתה בין מנסחיו של גל זה במופשט הישראלי. זן הציור הניקלי העז להתנער מנכסי ההפשטה הלירית כמו מהכישוף הפיגורטיבי, מהכבילוּת החונקת לטבע, למודל או לפרקטיקות ציור מתוך התבוננות. כמו המופשט האמריקאי והטאשיזם הצרפתי, גם ציורה שאף לאוניברסלי בעודו מבטא עולם שלם של תחושות אינטר-סובייקטיביות: ציור מגויס לדחפי העצמי, שאינו אלא תיעוד לא-ערוך המשמר "טעויות" ומבעים אימפולסיביים, אוטומטיים; ציור שאינו אלא הצטברות תחושות האמן במהלך העשייה ועקבות הפעולה הציורית עצמה; ציור החוגג את התפיסה הרואה באמן כוח טבע, אותנטי, שאינו מוליד תמונה כי אם "אירוע"; ציור חף מ"נושא", נקי מ"ייצוג", גם אם אינו נעדר "תוכן" פואטי, נפשי, רוחני.

ועדיין, להציג שתי אמניות בנות דורות שונים, הפועלות במִשלבים רגשיים שונים, זו לצד זו – אין זה דבר מובן מאליו, ככל שיהיה מאתגר. על מנת להדגיש את החיבור בין שני גופי יצירה שנולדו בנסיבות חיים וזמן מרוחקות, נבחרו יצירות שהמוטיב המרכזי בהן הוא הצבע השחור: אותו שחור שמאטיס אמר עליו כי אם אתה קולוריסט, הדבר יבוא לידי ביטוי גם ברישום פשוט בפחם. התערוכה המשותפת מציעה אפוא לבחון את הזיקה בין שני מהלכים אסתטיים ואת מידת הקִרבה או המרחק בין השחור השנהבי, המתפקד כשותף מלא בקולוריזם של ניקל – לבין השחור הפחמני, הכבשני, המתפקד כברירת מחדל, כנתון יסודי וכמו-אפל באמנות הכמעט-מונוכרומטית של שיש; את היחסים בין המחווה המודרניסטית, הנעה בתנאים של זרימה ומשטור אצל ניקל – לבין המחווה הפוסט-מודרניסטית של שיש, הגולשת בין הרכבים חופשיים של הפשטה וייצוג, רדוקציה וסמל, שריטות מינימליות ופיוט.

פתוחות להפתעות, ניקל ושיש מנגנות את הציור שלהן בטבעיות ומעטרות אותו ברעשים, התנפצויות, חזרות ריתמיות, סטיות ספונטניות, קטעי אתנחתא, נשימות, הרהור ואילתור. התהליך עצמו הוא הנושא של האמנות והציור הוא נס – על כך היו מסכימות לאה ניקל וחן שיש כאחת, בלי ציניות ובלי אירוניה.