'לונלי פלאנט'
שאלו פעם את ורנר הרצוג בראיון, מאיזה נכות הוא הכי מפחד. הוא ענה "לאבד את הרגליי ם ", שלא יוכל להגיע למקומות שאפשר להגיע אליהם רק ברגל. בתערוכה זו רציתי להתחקות אחרי צלמות וצלמים שיוצאים החוצה, נודדים, משוטטים, " מתלכלכים " ; צלמים שהשיטוט שלהם עם המצלמה הוא משהו קיומי כמעט, כמו שאיפה ונשיפה, פעולה שמזכיר ה דברים של הגוף, כמו דופק, מצמוץ, שיהוק; תגובה לא מוסברת שיוצאת החוצה כ"צילום". רציתי לשוטט איתם, לנשום אית ם, להתחקות אחרי התנועה שלהם במרחב, לגלות איך ניגשים למישהו או משהו? כמה זמן עומדים מולו? כמה לחיצות עושים? עם חצובה, בלי חצובה? לאן מפנים את המצלמה – למטה? למעלה? מרחוק? מקרוב? באיזה שעות?
איתי אייזנשטיין משוטט בערי העולם, אבל בכל מקום מחכה לו הוא עצמו, במפגש שנוצרים בו דימויים של עיר ורוחות רפאים. יובל חי מצליח להיות תייר, גם אם לרגע, בנוף האוכרה של ישראל, והופך אותו בתצלומיו למרקם חושני שנושא זיכרון. דנה לב לבנת גורמת לזרים לעצור, לעזוב הכול ולפרוס את הזנב שלהם כטווסים מול המצלמה .איל פריד מסיג גבול ומתגנב לאתרי בנייה נטושים, כדי לגלות שגם הם כלואים בהווה מתמשך. אתי שוורץ מפנה את המצלמה לפינות ולתקרות וחוצבת מרגעים בני חלוף דימויים במשקל שנייר הצילום בקושי יכול לשאת.
העבודה על התערוכה נעשתה ברובה במהלך סגרי הקורונה. המקומות המצולמים נראו לי כאפשרויות של מקום, כמיראז ', כחלומות בהקיץ. רחוקים ולא נגישים. זאת אמנם תערוכה קבוצתית, אבל כל אחד מהמשתתפות והמשתתפים בה הוא כמו פלנטה בפני עצמה. "פלנטה", ביוונית, משמעה נדידה. שמחתי לסטות קצת מהמסלול שלי ולהציץ לתהליך עבודה חי ופועם, להיות מושפעת. זו קצת תערוכת קינה וקנאה. קינה על סוג הצילום והלך הרוח הזה, הספונטני, הפריווילגי, המורד בשקט. וקנאה באורגניות של פעולת הצילום, באצבעות של הצלמות והצלמים המציגים כאן. בזמן שהצילום הישיר לוקח אותם למקומות, העולם מתבודד איתם .
