לידת העכשיו: שנות השישים באמנות ישראל

התערוכה "לידת העכשיו: שנות השישים באמנות ישראל", נערכה כחלק מהמיזם "שישים שנות אמנות בישראל" בשיתוף שישה מוזיאונים ברחבי הארץ בו כל מוזיאון התבקש להציג תערוכה המוקדשת לעשייה בתחום האמנות בעשור אחד מתוך ששת העשורים לקיום המדינה, עוסקת בעשור השני באמנות ישראל.

תערוכה שכזו מציבה לאוצריה אתגר שאפתני ומעצם טבעה מעלה קושי מסוים: ראשית, החלוקה לעשורים הרי היא שרירותית, ואינה בהכרח מאפיינת את מהלך התפתחות האמנות בארץ. ושנית, הניסיון לסכם עשור שנים של יצירה באמנות מטיל אחריות כבדה, שכן הוא מכתיב אופן התבוננות מסוים בתקופה ומקבע קאנון אמנותי לגביה. מתוך מודעות למורכבות זו ביקשו אוצרי התערוכה, יונה פישר ותמר מנור-פרידמן, להתבונן אל פרק היסטורי-תרבותי זה במבט כפול: מיפוי היסטורי של אמנים ויצירות מן התקופה לצד התבוננות ביקורתית ממרחק חמישה עשורים. קיים בתערוכה זו אפוא, ניסיון לגשר בין ראיית תולדות האמנות כרצף מצטבר של יצירות שהפכו בחלקן לקאנוניות, ובין חקירה המתעמקת בצופנים של יצירות אלו ובזיקות שביניהן.

סיפור המסגרת של התערוכה פותח באירוע אמנותי: התערוכה המסכמת של אמני "אופקים חדשים" ב-1959, שלאחריה מסתמנת תחילת עידן אמנותי חדש. הוא מסתיים בתגובות האמנים למלחמת 1967, אירוע היסטורי מכונן המבשר את ראשיתו של עידן מדיני ותרבותי חדש בארץ.

שנות השישים עומדות בסימן חילופי משמרות ומהפך בשפת האמנות המקומית. אלו שנות מעבר מתנועת אוונגרד אחת לתנועה הבאה: מן האסכולה המופשטת השלטת זה עשור שנים אל תפיסות חלופיות, אל ערוצי ביטוי חדשים – אישיים ונבדלים זה מזה – המעלים על נס את החוויה הפרטית. אלו שנות לידתה של תודעה חדשה, אינדיווידואלית, ביקורתית, פוליטית וחברתית, שבמובנים רבים אנו חיים אותה עד היום. שמה של התערוכה, "לידת העכשיו", מתייחס ללידתה של תודעה חדשה זו, וכן למודעות ל"עכשווי", מודעות אשר נולדה והתחדדה בעשור זה: האמנים הצעירים בשנות השישים מבקשים ביצירתם לקחת חלק במה שקורה בעולם האמנות המערבי ברגע שהוא קורה.