העבודות בתערוכה חולקות תשוקה לגעת בחומר ובמחוזות מרוחקים. הן פונות לתרבויות שונות בהיסטוריה, החל ממצרים ויוון העתיקות ועד למסורות רנסנסיות, נאו-קלאסיות ופולקלוריות. המעבר בין הזמנים והמפגש המחודש עם אמנות העבר מתרחש באמצעות טיפול בפני השטח של הדימוי ועיסוק בחומריות. לא המבט הוא שעומד בבסיס העבודות, כי אם הרצון "לפתוח" את החומר ולזהותו בנגיעה. תוך אימוץ טכניקות שונות, מנסים האמנים לייצר טקסטורות, לחשוף חומריות ועומק שחסרים בדימוי השטוח, וכמו בחפירה ארכיאולוגית לחדור פנימה ולגלות את השכבות הנסתרות. עבודת היד והממד הפיזי נתפשים ככלי לחקירת הדימוי ולשינוי משמעותו. ביחד הם מגשרים על המרחק ומאפשרים את חיבורו להווה.
החדירה אל מעבר לפני השטח של הדימוי או הפיכתם למצע חומרי וטקטילי הם בבחינת ניסיון להפיח רוח חיים בדימוי הקפוא. ריבוי השכבות מופיע בעבודות כאלמנט דומיננטי המייצר תעתוע בין דו-ממד לתלת-ממד, ומעורר את הפיתוי להכנס לתוכן, לגעת ולהתקרב. תוך כדי התנועה בתערוכה נקרים ונאספים סוגים שונים של מצעים הנפרשים וזורמים בין החללים: בדים ואריגים, מיני שטיחים ומקלעות, פרווה ורשתות מחליפים ומשלימים זה את זה. המשטחים ממלאים את חלל המוזיאון ויוצרים פסיפס רב-תרבותי המחבר בין מקומות וזמנים שונים. העבודות מבקשות לשנות צורה, להיחשף באור אחר ולערוך היכרות חדשה עם ההיסטוריה – היכרות דרך מגע וחומר.