שלושה צלמים צעירים ממוסקבה
שלושה צלמים רוסים צעירים שלכאורה אין להם דבר משותף הציגו בתערוכה זו זה לצד זה: הצעיר בהם, טים פרשיקוב, משוטט ברחובות ובפרוורים של הבירות הגדולות בחיפוש אחר עקבותיה של חברה שוקעת, שדומה כי ההיסטוריה נטשה. הוא מתעניין בנופים אורבניים, תצלומיו הם מובנים וארכיטקטונים, וכל מסגרת היא מצב המעורר את סקרנותו לגבי העבר או לגבי העתיד המשתקף מתוכה.
פטר לוביגין, הופך את כל סצנות הצילום שלו למופעים ולאירועים. הוא מפליא לשחק באסוציאציות ובקודים תרבותיים ולמזג בין מקומות וזמנים. כל אחת מהסדרות שלו היא תמצית מצולמת של סרט אישי ועל פי רוב אבסורדי, שגיבורו הוא החירות, אותה חירות שהדור שלו – בני העשרים הספיק ליהנות ממנה ושהגעגועים אליה היו ויישארו המניע העיקרי של האמנות הרוסית.
גיאורגי פרבוב, המבוגר והפוליטי מבין השלושה, אשר חווה את שנות התבגרותו בתקופת המעבר של ההיסטוריה הרוסית, בימי הגלאסנוסט והפרסטרויקה של שנות ה-80 שאופיינו בפתיחות מדינית ובהתפתחות כלכלית מואצת אחרי שנים של "מסך ברזל" סגור ומסוגר, נמנה על הזרם הדוקומנטרי בצילום וביצירתו הוא שֹם את הדגש על הרכיב החברתי. פרבוב מציג מבט חריף ונוקב על המציאות הרוסית ומצביע על בעיותיה של חברה המצויה בשלב מעבר.
על אף שלכאורה אין להם כאמור, מן המשותף, שלושת הצלמים מייצגים נאמנה דור המבקש ליצור שפת התבוננות חדשה, עשירה באלגוריות ובדימויים רב-תרבותיים, המתבוננות כלפי פנים וכלפי חוץ: כלפי החברה הרוסית הנמצאת בשלב מעבר וכלפי העולם הנמצא מעבר לפסאדה הפוליטית. יצירותיהם של השלושה משקפות ברמות שונות ובצורות שונות את החששות, החרדות והתקוות של דור זה שנולד ברוסיה אחרי המלחמה הקרה וחותר למצוא זהות ושורשים מעֵבר למדרון האידיאולוגי של הקומוניזם.
