יונתן ויניצקי: המלך האכזר

התערוכה "המלך האכזר" של יונתן ויניצקי במוזיאון אשדוד לאמנות היא תערוכת היחיד המוזיאלית הראשונה שלו, בה הוא מציג מקבץ עבודות בתחומי מדיה שונים. נקודת המוצא לתערוכה, לדבריו של ויניצקי, היתה חשיבה על היצירות כמכלול, ועל אף שכל אחת מהן עומדת בפני עצמה באופן אוטונומי, הוא מדגיש, העבודה על כולן נעשתה במקביל ובמיוחד עבור התערוכה.

מאחורי המראה המוגמר של העבודות העשויות כולן במדיומים המזוהים עם מסורת האמנות ועם המודרנה (כמו רישום, ציור, פיסול ותחריט), מסתתר מהלך רב שכבתי סבוך ומורכב שיוצר בין העבודות קשרים תת קרקעיים ומאחד בצורה מסוימת בין כולן. כל עבודה היא מעין טרנספורמציה או המרה של מקור כלשהו. ובכל עבודה בהתאם, קיימת חוקיות הנאמנה למקור זה, בין אם ביצירת העתק של תוצר תרבות כלשהו – כמו יצירת אמנות, קריקטורה, כתבה מן העיתון, פתק זניח או ציור של ילד שמצא ברחוב; בין אם בהתחקות אחר טכניקה, צבעוניות, צורת תלייה או מבנה של אובייקט שכזה; ובין אם בשחזור דרכי פעולה של אמן אחר: ויניצקי ממיר את כל אלו, ללא היררכיה, למרכיבי יצירותיו שלו: הוא מנכס ומשתמש, משנה ומקבע, מנמיך ומרומם.

הרצון לפענח את אופן קבלת ההחלטות של מי שיצר את הדברים, לדבריו, הוא המניע של יצירתו – הרצון להבין איך אמן עובד. הוא תמיד נכשל לטענתו, אבל גם מצליח להתקרב. יחד עם זה, הוא לעולם אינו מחפש את האובייקטים המשמשים מקורות לעבודותיו וגם אינו מתאמץ למצוא אותם. הם תמיד נקרים בדרכו, הוא אומר, והוא מזהה אותם כאילו היו עבודותיו שלו. ויניצקי יוצר כך אינדקס פרטי – מעין מדד המבוסס על רפרנטים תרבותיים הידועים ומוכרים רק לו עצמו, והופכים בידיו למערכת קפדנית של חוקים ומגבלות, לערך קדוש ונוקשה שממנו אין לסטות.

שם התערוכה "המלך האכזר" לקוח מפסל בשם זה של הפּסָל אהרון אשכנזי (אמן שפעל בארץ משנות ה-50 עד למותו בשנות ה-90). נוכחותו של אשכנזי חוזרת כחוט השני בצורות שונות בתערוכה, בין השאר בעבודה מסוימת הנקראת בשם זה. האם "המלך האכזר" מתפקד כמטאפורה ליצירת האמנות או למעמדו של האמן? האם הוא שולח אל העממי – אל המשל או אל האגדה? האם "המלך האכזר" מבחין את היצירה הקרויה כך משאר היצירות והופך אותה למראה דרך בתערוכה? או שמדובר בציטוט אירוני ומרוקן מכל תוכן הלקוח מעידן אחר?

כל התשובות נכונות ואף לא אחת מהן נכונה – נראה כי מעל לחזות המוזיאלית המוקפדת של התערוכה מתנוסס זוג מרכאות המשמשות מפתח להבנתה: יונתן ויניצקי מצביע על הנראות של הדברים ומקיים דיון מרתק על מקור וייצוג, על העתק ושכפול, על תרמית וקלישאה, על התפעלות, על כוונה ועל בחירה, על מעמד היצירה, על תפקידו של האמן, על הממסד האמנותי – על מרכיבי האמנות כולם.